במשך תקופה ארוכה הרגשתי ועודני מרגישה לבד. 

מתקשה לפתוח את הבית הפנימי וחתת לאנשים אפשרות לפגוש אותי.

אותי האמיתית.

התרגלתי לחיות לבד, אבל גם בודדה.

נמאס לי. בא לי להאמין. בא לי לסמוך. 

לתת לאנשים לחבק אותי, להרגיש מיוחדת בין מיוחדים,

בלי הצורך להרגיש המיוחדת היחידה.

העולם גדול, כולנו זמניים.

אם לא אצא מהבית ולא אאפשר לאנשים להיכנס, 

הבית תמיד ישאר אפור. 

סוויץ׳ אחד. זה לא שצריך, ככה אומרים לפחות.

אז למה כל כך קשה לעשות?